החלטה בתיק בש"א 5056/07

1.       בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, שניתן בבית משפט השלום בחיפה ( כב' הרשמת, הגב' שלומית פומרנץ), מתאריך 23.10.2006 בתיק אז' 9884/05.

2.       בפסק הדין חויבה המבקשת לפנות דירה המוחזקת על ידה. פסק הדין ניתן לאחר שבקשת המבקשת לקבלת רשות להתגונן נדחתה, וזאת משנמצא כי אין לה הגנה לכאורה מפני תביעת הפינוי שהוגשה מטעם המשיבה, באשר לא נמצא הבסיס הראוי לטענתה, כי היא מחזיקה בדירה כדיירת מוגנת.

3.       לטענת המבקשת, כב' הרשמת שגתה בהחלטתה, ועל כן סיכויי הערעור טובים. עוד טוענת המבקשת, שאם לא יינתן צו לעיכוב פינוי הדירה, עלול להיווצר מצב בלתי הפיך, שלא ניתן יהיה להשיבו לקדמותו אם המבקשת תזכה בערעורה.

4.       קודם שהמבקשת הגישה בקשתה לעיכוב ביצוע פסק הדין, עתרה המבקשת לפני בית המשפט קמא וביקשה כי יעכב ביצוע פסק הדין, ובקשתה התקבלה. כב' הרשמת, אשר דנה בבקשת המבקשת, קבעה, כי נראה שסיכויי הערעור אינם טובים, אך משום הנטיה לעכב ביצוע פסקי דין המצווים על פינוי, יש לעכב ביצוע הפינוי, ובלבד שהמבקשת תפקיד סך 30,000 ש"ח.

5.       בבקשתה שלפני עותרת איפוא המבקשת ליתן צו לעיכוב הפינוי ללא תנאי, ולחילופין להתנות את עיכוב הפינוי בתנאים סבירים, שהמבקשת תוכל לקיימם.

6.       ב"כ המשיבה מתנגד לבקשה, ולטענתו הערעור חסר סיכוי לחלוטין. ב"כ המשיבה מוסיף וטוען, כי בקשתה של המבקשת היא "פארסה גמורה", שכן לא ייתכן שפולש לדירה יצליח להחזיק בדירה שלא כדין משך חמש שנים, מבלי לשלם כל תשלום, ולנהל הליכים מבלי לשלם אגרות והוצאות.

7.       לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, הנני מחליט לדחות את הבקשה, ואלה טעמי:

(א)     כאמור, בית המשפט קמא קיבל את בקשת המבקשת לעיכוב ביצוע צו הפינוי, ולמעשה בכך נשללה סמכותו של בית משפט זה לדון בבקשה לעיכוב הפינוי. על פי תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, סמכות ערכאת הערעור לעכב ביצוע פסק דין, נקנית רק במקום בו בית המשפט שנתן את פסק הדין "סרב" לעכב ביצוע פסק הדין. לא זה המצב שלפני.

          בהקשר זה אזכיר, כי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, גם כאשר היא מתבררת בפני ערכאת הערעור, אינה מתבררת כהליך ערעורי, אלא היא בקשה הנדונה מראשיתה, וזאת, כאמור, רק אם הערכאה קמא, סרבה לעכב ביצוע פסק הדין.

(ב)      לגופו של עניין, אפילו הייתי מוצא כי קיימת סמכות לדון בבקשת המבקשת, הרי אינני סבור שיש מקום לנהוג אחרת מהדרך בה נהג בית המשפט קמא. לדעתי, סיכויי הערעור קלושים. גם אם נראה לכאורה שהמבקשת נפלה קורבן למעשה מרמה, שנעשה על ידי אותו "אלכס" שהשכיר לה את הדירה, ואשר עקבותיו אבדו, הרי העובדות שנתבררו במסגרת הדיון בבקשת המבקשת לקבלת הרשות להתגונן, אינן מבססות טענת המבקשת כי היא "דיירת מוגנת". אף טענות המבקשת, כי השקיעה סכום כסף נכבד בשיפוץ הדירה (סך 150,000 ש"ח), אינן מבססות זכות דיירות מוגנת. השתתפות הדייר בהשקעות הבניה, אינן מקנות זכות דיירות מוגנת אלא זכות להעביר את הנכס לדייר אחר, גם אם חוזה השכירות אסר זאת, ובלבד שהדבר ייעשה תקופה המסתיימת שנה אחת לפני תום תקופת השכירות, ובנסיבות הקבועות בסעיף 36 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב - 1972, המבוססות על הוראות סעיף 14 לחוק.

          נוכח סיכויי הערעור הקלושים, מוצדק להתנות את עיכוב ביצוע הפינוי בהפקדה כספית, והסכום שנקבע על ידי כב' הרשמת בבית המשפט קמא נראה סביר, גם אם מבחינתה של המבקשת מדובר בסכום כבד. נזכור, כי אל מול טענות המבקשת, עומדות טענות המשיבה, כי המבקשת היא פולשת לדירה, אשר לא שילמה למשיבה דבר במשך כל התקופה בה היא מחזיקה בדירה, ונוסיף לכך את טענת ב"כ המשיבה, כי מדובר בנכס שבבעלות המדינה, ויש לציבור אינטרס כי יושב לבעליו, על מנת שניתן יהיה להשכירו למי שזכאי לסיוע בדיור במסגרת הדיור הציבורי.

(ג)      ואפילו אניח כי טעיתי, הרי אפילו תמצא ערכאת הערור מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, וצו הפינוי יבוטל, הרי המשיבה היא חברה ציבורית, בבעלות ממשלתית, ותוכל למצוא למבקשת פתרון דיור מתוך מלאי הדירות שבניהולה.

8.       אשר על כל האמור לעיל הנני מחליט כדלקמן:

(א)     לדחות את הבקשה.

(ב)      בנסיבות העניין אין צו להוצאות, והוצאות הבקשה תהיינה חלק מהוצאות המשפט בהליך העיקרי.

(ג)      מאליו מובן, כי משלב זה בטלה החלטתי מיום 1.4.2007, המורה לעכב הפינוי. על המבקשת לנהוג על פי החלטת בית המשפט קמא בדבר עיכוב ביצוע פינוי, ולצורך זה ניתנת לה האפשרות להפקיד הסכום שנקבע בתוך 60 ימים (וימי פגרת הקיץ יבואו במניין) קודם שיינקטו נגדה הליכי הפינוי.

ניתן היום, כ"ו בתמוז, תשס"ז (12 ביולי 2007), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתקים לב"כ הצדדים.

מותר להפצה מהיום.